תגידי, לא נמאס לך להיות חולה? - אנה אמיר, אימון אישי

תגידי, לא נמאס לך להיות חולה?

תגידי, לא נמאס לך להיות חולה? המשפט הכי מעצבן ששמעתי לא פעם ולא 20 פעמים בחיי – תגידי לא נמאס לך? לא נמאס לי להיות חולה כל הזמן? וזה תמיד בא מהאנשים הקרובים אלינו – נכון? תריצו רגע בראש…מי אמר לכם לאחרונה את המשפט הזה?

אצלי זה תמיד הייתה אמא שלי. אמא שלי! זאת שסחבה אותי 9 חודשים, זאת שהחליפה לי חיתולים, הניקה אותי סביב השעון, זאת שחינכה וגידלה אותי ועברה איתי לא מעט – בא לי מול הפנים עם השאלה הזאת!

אתם יודעים מה הייתה התגובה הראשונה שלי? "כן, נמאס לי"

ומה הייתה התגובה שלה? "אז תעשי משהו בנידון" ואז היא המשיכה לדבר על משהו.תאכלס? לא באמת הקשבתי למילים שלה – נפגעתי.

עד עמקי נשמתי. איך את – אמא שלי, מעיזה לדבר אליי ככה?

אמא שלי קיבלה ממני איזו נביחה אופיינית לאותה התקופה, התקופה שבה לא הייתי מוכנה לשמוע ולא לקבל ביקורת, והשיח בינינו נדם למשך כמה זמן.

עבר זמן והכאבים שלי התגברו, החיים הביאו איתם לחץ והמחלה הרימה ראש גבוה גבוה.

באותו היום, היום שהכי כאב לי מכל יום אחר, ביום שבו שום משכך כאבים נגיש לי לא השפיע, ביום שבו המעיים שלי החליטו שהן רוצות להיות כמה שיותר קרוב לאסלה, זה היה יום שבו עשיתי חשבון נפש.

הכאבים היו גדולים מנשוא. והרגשתי שהגוף שלי בוגד בי. ההורמונים השתוללו והראש רץ קדימה. אני זוכרת ששכבתי ליד האסלה והדבר היחיד שעולה לי בראש: זהו.

או שמישהו מוצא אותי ולוקח אותי למיון או שזהו. ברגעים האלה, כשאני שוכבת ליד האסלה, אני עושה חשבון נפש…

מה קרה שם בדרך? מה הביא אותי למצב הזה? איך הגעתי למצב שבו אני שוכבת ליד אסלה ומרגישה את הסוף?

התחלתי להזכר בכל הדברים שלא אמרתי לבעלי…

התחלתי להזכר בכל הדברים שלא אמרתי לחברים שלי…להורים שלי….לאחיות שלי…

להורים שלי…אמא…אמא….למה? אני צריכה אותך. איפה את?

למה זה מגיע לי? איך לא ידעת שזה מה שיקרה לי?

שכבתי שם, והאשמתי את כולם, את העולם, את הגוף שלי, את עצמי על הכאב והמצב… אין לי מושג כמה שכבתי שם עד שהצלחתי להזיז את עצמי למקלחת ולהתאושש…בחיי שזה היה נראה כמו נצח!

איך הגעתי למצב שבו אני שוכבת ליד אסלה ומרגישה את הסוף?

עד היום המקרה הזה חקוק לי בזכרון! הזכרון הזה המשיך איתי זמן רב.

למה? מאוד פשוט- לי היה פשוט מאוד לרדת למקום שבו אני מאשימה את כולם ואת המחלה.

ובואו נחזור רגע לשאלה ההיא- השאלה שאמא שלי שאלה אותי: לא נמאס לך להיות חולה?

כיום אני יכולה להגיד בביטחון מלא- כן. זה לא כייף. אם נמאס לי?

יש ימים שהייתי נותנת הכל בשביל חיים משעממים ללא כל מה שהמחלה שלי והכאבים מביאים עמה.

עם זאת- היא מלמדת אותי ככ הרבה! היא מלמדת אותי מחילה, סליחה, קבלה, הקשבה, צמיחה…

והיא גרמה לי להבין ולקבל שכל השנים שהיא חלק מחיי, כל החלטה שקיבלתי בעבר זאת החלטה שבאה ממקום מוכר, ממקום שאני רגילה להיות בו.  ממקום של מחשבה על המחלה ולא ממקום של מחשבה על בריאות.

למה? כי התרגלתי.

יצא לי משהו טוב מזה? לא בהכרח.

וכאן, כמו שהבטחתי בכתבה הקודמת ( כשפחד וחרדה נכנסו לראשונה לחיי ) , אני רוצה לדבר איתכם על הנושא של הרגלים.

אותם הדברים שאנחנו עושים ממקום של התרגלות למצב ספציפי, ממקום ספציפי (המצב והמקום הספציפי שמאגד אותנו היא אותה המחלה או אותם הכאבים שנצמדו לנו וחלק מהחיים שלנו) – התקשורת שלנו, השגרת בוקר שלנו, הבחירות שלנו, המערכות יחסים עם היקרים לנו, בחירות בסיסיות שקשורות לחיי היום יום ועוד…

אני עלולה להפתיע חלק מכם, עם זאת ההרגלים שלנו לא שונים משמעותית מאדם ללא מחלה/כאבים כרוניים.

ההבדל היחיד פה הוא עניין של חוויה. החוויות של אנשים שלא חווים מחלה כרונית היא לא אותן החוויות שלנו. לחוויות שלנו יש התווספות של גורמים פיזיים שמתרחשים בגוף שלנו כל יום, יום יום.

דחיינות, המנעות וקורבנות

שניגש לרשימה? יאללה!

  1. כיבוי שריפות
  2. התנהגות כפייתית
  3. החלטות לפי הרגלים
  4. דחיינות
  5. המנעות
  6. קורבנות
  7. אכילה רגשית
  8. מהיד לפה ברמה הכלכלית
  9. כעס
  10. אחיזה במקום שבו נוח לי
  11. פרפקציוניזם ושאיפה לשלמות
  12. אי עמידה במילה
  13. תזונה, כושר, שינה, רגיע של הגוף והנפש, שתייה וסדר יום – לקויים.

וזה רק על קצה המזלג…

אם אני חוזרת אחורה בזמן, בוחנת כל אחד ואחד מההרגלים ואם הם משרתים אותי בזמן הזה של העברת התשובה החד משמעית: מי חושב על זה בכלל?

העניין הוא שהיום אני משתדלת לא לחיות בעבר. אני מתקדמת עם חיי. וכן, אני מודעת לכך שחלק מכם יחשבו שיש פה לא מעט סנוביזם\ התנשאות במילים שלי. אך זאת לא המטרה של המילים שלי.

היום כשאני שואלת את עצמי את אותה השאלה- האם אני מקבלת/מרוויחה משהו מאחד ההרגלים האלה? התשובה החד משמעית היא- לא!

ופה אני רוצה להעלות שאלה בפניכם…וממש אשמח אם תקחו את הזמן לחשוב על זה:

היא איפה אתם נמצאים? :

  1. מי חושב על זה בכלל?
  2. לא מרוויחה מזה כלום!

אין לי ספק שהתשובה לא תהיה מיידית…תשאירו את הכתבה פתוחה, תחזרו לקרוא ותנסו להבין עם עצמכם.


בכתבת ההמשך אני אכנס לרזולוציה של אחד ההרגלים שהורידו אותי אישית למקום סופר קשה והוא נחשב ההרגל הכי נפוץ בקרב חלק גדול מהאוכלוסיה: ההמנעות.

יש לכם שאלות? מוזמנים לשים בתגובות!

חיבוק

אנה

אהבת את הכתבה? מוזמנת לשתף הלאה

שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email
שיתוף ב telegram
שיתוף ב linkedin

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site is protected by reCAPTCHA and the Google Privacy Policy and Terms of Service apply.

קצת על המחברת

אני בת 38, נשואה ליונתן ואמא לליה. מתמודדת עם אנדומטריוזיס כבר מעל 18 שנים. מאמנת ומלווה נשים, ובני משפחה של מטופלות עם מצבים בריאותיים \ כאבים כרוניים.

שירותי קליניקה:

גלילה למעלה

הצטרפי למשפחה

הירשמי וקבלי כתבות וטיפים למייל שיעזרו לך להעלות את איכות החיים שלך עם ולמרות המחלה

Hello!

Login to your account

דילוג לתוכן