פעם אהבתי להסתכל על עצמי - אנה אמיר - הבית ללוחמות אנדומטריוזיס %

פעם אהבתי להסתכל על עצמי

פעם אהבתי להסתכל על עצמי. אהבתי לראות את התמונות שלי, הייתי קונה בגדים סקסיים וחושפניים באיזור הנשי שהיה פעם שופע. הייתי מתאפרת. שומרת על האסתטיקה באדיקות. פעם אהבתי את עצמי.

אף פעם לא הייתי פטיט קוקו שאנל. אבל הלכתי זקוף וכולם היו על הזין שלי!

עם היד על הלב הביטחון העצמי שלי ובגוף שלי לא תמיד היה בשמים. חייתי עם זה מאוד בשלום.

היו ירידות , היו עליות אבל תמיד תמיד, האיברים שהיו הכי אהובים עליי היו האיברים הנשיים שלי.

יכולתי לבהות בחזה שלי שעות. ללטף את עצמי ולהעריך את עצמי מול המראה. בשבילי השיער השופע, עור פנים חלק, החזה שלא רואה את הפופיק מקרוב, היה מושלם!

המכלול של המשקל שלי עם האיברים הנשיים שלי היו מושלמים בשבילי!

השנים עברו, החיים השתנו…

אני זוכרת את עצמי עומדת מול המראה אחרי הלידה, כלומר הניתוח הקיסרי.

אני זוכרת שאני רואה את החזה שלי בצורתו הטבעית, מלאים בחלב שכל ייעודו הוא להזין את הילדה שלי, וכל מה שאני רואה על עצמי זה את פמלה אנדרסון.

עמדתי שם, אחרי המקלחת הראשונה שלי בבית, אחרי שחזרתי מבית החולים- אני זוכרת את עצמי עומדת בפה פעור שתוך שנייה מתהפך לצחוק היסטרי קריאות לעבר בעלי- ' בוא בוא תראה! נכנסת ללדת ויצאתי עם הגדלת חזה! אוהב?'

אחרי דקה שאני מעריצה את עצמי ואת המראה החדש שלי, אני רואה אותו.

את הפלסטר המטורף שמכסה את כל הבטן התחתונה שלי.

ההערצה הפכה לבהלה > הבהלה מהעובדה שחתכו אותי לחצי. וכן- הייתי אחרי קיסרי, התינוקת המושלמת שלי לידי ואני בכלל לא מקשר את שני קצוות המראה:

ההריון והלידה

הלידה והצלקת.

פשוט לא הייתה שם לא קליטה ולא הבנה. ואפילו לא את האמונה הקטנה ביותר בגוף שלי. 

בגוף שהערצתי לא מעט בחיי, הגוף שבגד מדי חודש וכל ההריון אבל תמיד נתן אותות החלמה ולא איכזב והיה חזק! לא זכרתי כלום מזה. רק ראיתי מול עיניי אותי חתוכה, פצועה וכואבת.

משם אני והגוף שלי לא היינו בשולם:

  • התרגלתי ללכת עם סמרטוטים.
  • סיגלתי הרגל מגונה ומפגר של משיכת חולצה למטה בשביל להסתיר את הבטן.
  • קניתי בגדי ים שלמים.
  • הצבעוניות התחלפה לשחורים ואפורים.
  • הבשמים והאיפור שככ אהבתי כבר לא היו סצנה יומיומית.

עד שיום אחד המחלה שלי, שלא ידעתי מקיומה אך תמיד חשדתי שמשהו לא בסדר, שהייתה רדומה עד הקיסרי, התפרצה.

מצאתי את עצמי ברפש של עצמי. בתוך הקיא של עצמי, על הרצפה, מתפתלת מכאבים.

הסיטואציה הזאת יכולה לזעזע הרבה אנשים שקוראים את המילים האלה. נחשו מה? באותו היום חטפתי את הסטירה של החיים שלי.

הבנתי שהגוף בוגד בי ואני לא יכולה לעשות כלום בנידון. הביטחון העצמי הנמוך הזה עלה ועלה. תוך חצי שנה עד הניתוח הראשון שלי לא נשאר ממני הרבה.

הגוף שלי היה בשבילי כלי לעבור את היום יום. להיות אמא. להיות אשתו של יונתן.

להיות….רק להיות…

התדמית העצמית, הערך העצמי והאמונה שלי בגוף שלי- לא היו קיימים! אני רק הייתי…לא חייתי.

והזמן עבר, הניתוח הגיע.

אני והשאריות של מי שהייתי פעם שכבנו על שולחן הניתוח וקיבלנו את הבשורה והאישור שאני הולכת להתמודד עד סוף חיי הפוריות שלי (ואולי אף יותר) עם אנדומטריוזיס.

בדיוק כמו בפעם הקודמת, בדיוק כמו שקרה אחרי קיסרי, גם הפעם עמדתי מול המראה אחרי מקלחת. ראיתי את אותה האישה של השנה האחרונה.

בטן נפוחה מגז של הניתוח. פלסטר אדום מדם מכסה את הפופיק. משהו מושך לי בקו הקיסרי, ושם יש עוד 3 פלסטרים אדמדמים מדם.

המים נוזלים מהשיער שלי. ואני לא מצליחה להסתכל בעיניים של עצמי.

הבושה עטפה אותי. למה בושה? לא יודעת, זה היה שם. פשוט היה.

עמדתי שם וכל חיי עברו מול פניי עד הרגע הזה:

החגיגות, הבנים, האלכוהול, שחיות לילה בחופי אתונה, טיולים בסופי שבוע בארץ, קפיצות ראש בבריכה הצלולה, המסיבות, החברים, האהבה שלי, הילדה שלי, הכאב שלי

כל הדברים שהייתי פעם והשאלה הגדולה צפה שוב: מי אני? איפה אני?

דימוי גוף והדימוי העצמי שלי היו כ'כ נמוכים עד למצב של אי קיימות בחיי.

החיים שלי התמלאו עוד ועוד קנאה בנשים אחרות. קנאה במערכות יחסים טובות סביבי. מרמור, ים מרמור, האשמות של כל הסביבה בכל מה שקורה אצלי.

ואז הגיע המועד של הניתוח השני. אני לא יודעת ולא באמת זוכרת להסביר מה קרה שם איתי, עם ההחלטות שקיבלתי, עם הדרך המחשבה החדשה…

אני רק זוכרת שבבוקר הניתוח לבשתי שמלה קייצית צבעונית, הבנות היו משוחררות בלי חזיה אפילו…ואמרתי ליונתן;

אתה יודע מה? די! על הזין שלי!

זה הניתוח השני- עם איך שזה נראה, אני וחדר הניתוח נצטרך להתרגל אחד לשני, אז אני הולכת לעשות פאן.

הולכת להגיע בשיא הכיף שלי, נעשה צחוקים עד שנצטרך להיכנס – כי מחר אני קמה עם צלקות חדשות.

ונמאס לי לשנוא את עצמי. נמאס לי לשנוא את הגוף שלי! אני נלחמת כמעט כל יום עם הרגשות האלה! לא עוד!

יש לי אנדומטריוזיס, זה פה להישאר, אז אני לא לוקחת את עצמי עוד יותר למטה.

מפה זה רק למעלה! – פעם אהבתי להסתכל על עצמי ואני הולכת להתאב בי מחדש!

בשנים האחרונות יצא לי ללוות לא מעט נשים עם אותן הרגשות שהיו לי, אותן המחשבות שהיו לי, אותן ההתנהגויות וההרגלים.

דימוי גוף ודימוי עצמי הוא נושא סופר רגיש ולא מדובר מספיק בקרב נשים.

אתם יודעים מה הכי עצוב לי?

שנושא דימוי עצמי ודימוי הגוף לא מדובר כלל וכלל בהתייחסות לגברים ולנשים המתמודדים עם מחלות וכאבים כרוניים.

סליחה, הוא מדובר בחדריי חדרים על ספת הפסיכולוג.

אבל כשאנחנו נמצאים בחדר של הרופא, בקהילות בתמיכה, מול בני ובנות הזוג שלנו, מול בני ובנות המשפחה המורחבת שלנו, מול החברים שלנו, 

זה לא נושא סקסי לדבר עליו, נכון?

שחלילה לא ידעו שאנחנו מתפרקים.

שחלילה לא ירגישו נוח לידינו.

שחלילה לא יבינו שאנחנו לא חיים אלא רק קיימים.

כי למה להבין? 

זה הרי כ'כ קשה להושיט יד לאדם שנמצא בככ הרבה רשות מעורבים שמביאים למצב מנטלי ירוד. זה הרי לא סקסי.

ומה אתם אומרים? – הם אשמים? אפשר בכלל להאשים אותם? או אולי המילה אשמה היא לא לעניין כבר?

הרי אנחנו חיים עם האשמה העצמית הזאת כ'כ הרבה זמן…אולי עדיף לא להמשיך ולפזר אותה לכל כיוון?

מה שכן אני יכולה להגיד לכם מהניסיון האישי – דימוי גוף ודימוי עצמי הוא נושא שלא מזניחים אותו.

אנחנו חיים בתוך העור שלנו, עם הפנים שלנו, עם הכאבים שלנו והצלקות שלנו. להאשים הוא הרגל שנבנה עם הזמן. הוא נרכש. בוא בא ממקום של חוסר הבנה. של חוסר קבלה. האשמה הוא מקום נמוך.

אני בוחרת להפסיק להיות במקום הנמוך מול הגוף שלי ומול מי שאני.

אני בוחרת לראות את עצמי כמו מי שאני- לוחמת, גיבורה, מנצחת, מהממת, יפיפיה, חכמה, מצחיקה, מעיזה, סבלנות, מכילה, אוהבת! אני.

כל צלקת וכאב בגוף שלי הם סימן מלחמה, כי אני נלחמת ומנצחת כל פעם מחדש!

זאת מי שאני.


עוד כתבות רלוונטיות:

מאמר מעניין לגבי מחלות כרוניות ודימוי גוף: Body image and long-term health conditions

אהבת את הכתבה? מוזמנת לשתף הלאה

שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email
שיתוף ב telegram
שיתוף ב linkedin

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site is protected by reCAPTCHA and the Google Privacy Policy and Terms of Service apply.

קצת על המחברת

אני בת 38, נשואה ליונתן ואמא לליה. מתמודדת עם אנדומטריוזיס כבר מעל 18 שנים. מאמנת ומלווה נשים, ובני משפחה של מטופלות עם מצבים בריאותיים \ כאבים כרוניים.

שירותי קליניקה:

גלילה למעלה

רוצה להשאר מעודכנת? הירשמי עכשיו!

תיהי הראשונה לקבל עדכונים על כל מה שעולה בבית ללוחמות 

  • טיפים, חידושים וניהול כאב
  • הרצאות, סדנאות וקהילה
  • יומני ודפי מעקב להורדה בחינם
  • שיח על קנאביס רפואי וטיפים
  • כתבות מקצועיות מהבלוג
דילוג לתוכן