קורבנות- כולם אשמים חוץ ממני! זה השלב שבו אנחנו צוללים לרבדים העמוקים והעדינים של הרגל ההתקרבנות בקרב אנשים המתמודדים עם מחלות וכאבים כרוניים. למה עדינים? כי ההתנהגות הקורבנית יכולה להשפיע על החיים שלנו בכלל ועל מערכות יחסים שלנו בפרט.

לא פעם יצא לי לשבת עם מאומנים או מטופלות שאני מלווה ואחת הנקודות שעולות בתהליך האימון היא "מתיחת גבולות היכולת האישית" בהתמודדות עם מחלה כרונית או כאבים כרוניים. נדיר שמטופלים מודעים לכך שהם עברו את הגבול. ואתם יודעים מה יותר נדיר? שהמטופלים מזהים את גבולות היכולת שלהם. למה?

קורבנות- כולם אשמים חוץ ממני! אחד הנושאים היותר קשים הייתי צריכה להתמודד איתם בחיי כאישה שמתמודדת עם מחלה כרונית. אז מה היא קורבנות? ומה זה התקרבנות? איך נזהה מתקרבנים סביבינו? ואיך המצב הזה עוזר לנו? (רמז – הוא ממש לא עוזר!)

דחיינות היא מילה שלא כולם אוהבים לשמוע. פעם אם מישהו היה אומר לי שאני דחיינת – היה עף כפכף לכיוונו! שנאתי לשמוע את זה! אבל יש הרבה דברים שאנחנו, האנשים שמתמודדים עם מצב בריאותי כרוני לא אוהבים לשמוע, נכון? אז הגיע הזמן לעמוד מול המילה ולדבר עליה.

פעם אהבתי להסתכל על עצמי…הגוף שהערצתי לא מעט בחיי, הגוף שבגד מדי חודש וכל ההריון אבל תמיד נתן אותות החלמה ולא איכזב והיה חזק, פעם אהבתי

תעצרו את המחלה אני רוצה לרדת. אני רוצה, מעדיפה ובוחרת להימנע מכל מהעולם. למה אתם מצקצקים כ'כ חזק? זה לא מובן שקשה וכואב לי? לא בא לי לצאת מהמיטה, לא לראות אנשים, לא ללכת לעבודה, לא לצאת לקפה עם חברה, כל מה שבא לי לעשות זה להתחפר במיטה או לבהות בטלוויזיה.

המשפט הכי מעצבן ששמעתי לא פעם ולא 20 פעמים בחיי – תגידי לא נמאס לך? לא נמאס לי להיות חולה כל הזמן? וזה תמיד בא מהאנשים הקרובים אלינו – נכון? תריצו רגע בראש…מי אמר לכם לאחרונה את המשפט הזה?

כשפחד וחרדה נכנסו לראשונה לחיי, ללא ספק הרגשתי שאני הבן אדם הכי מובלבל שקיים כרגע על פני האדמה ולמה זה מגיע לי? אני לא סובלת מספיק? ובמחשבה שנייה – סה"כ לגיטימי שיהיו לי חרדות.