הקושי הכי גדול מבחינתי הוא להיות תלויה באחרים בדברים כמו נסיעות ארוכות, נסיעות לטיפולים שמצריכים ליווי וכדו'. תמיד הייתי עצמאית, כמו שסבתוש שלי אומרת לי "את תמיד רוצה לבד בעצמך, כמוני". אין לי דרך לתאר את התסכול הזה, זה קקה בלבן. קושי משמעותי נוסף הוא התמודדות מול חברים ומשפחה.
קורבנות- כולם אשמים חוץ ממני! זה השלב שבו אנחנו צוללים לרבדים העמוקים והעדינים של הרגל ההתקרבנות בקרב אנשים המתמודדים עם מחלות וכאבים כרוניים. למה עדינים? כי ההתנהגות הקורבנית יכולה להשפיע על החיים שלנו בכלל ועל מערכות יחסים שלנו בפרט.
אחריות אישית בנושא הכרות המחלה הוא אחד הגורמים התורמים ביותר לניהול המחלה הכרונית ולהעלאת איכות החיים.
המשפט הכי מעצבן ששמעתי לא פעם ולא 20 פעמים בחיי – תגידי לא נמאס לך? לא נמאס לי להיות חולה כל הזמן? וזה תמיד בא מהאנשים הקרובים אלינו – נכון? תריצו רגע בראש…מי אמר לכם לאחרונה את המשפט הזה?
