כאב כרוני וטראומה - הסיפור שלי - אנה אמיר - הבית ללוחמות

כאב כרוני וטראומה – הסיפור שלי

זה כבר לא חדש שמצב נפשי יכול להחמיר מצב רפואי או לגרום לאחד כזה, וההפך. אך כמה באמת יש התייחסות לטראומה ומצב בריאותי? ובואו נקרא לילד בשמו – מחלה כרונית עקב טראומה. אז אני רוצה להביא לכן סיפור אישי כואב ונוראי ונקודה למחשבה.

אזהרה – טריגר פגיעה מינית וטראומה.

את הכתבה הזאת אני כותבת עם המון אומץ ודמעות בעיניים ואני מקווה שאני אצליח להעביר את האומץ שלי לעוד נשים. 

שמעו סיפור!

זהו סיפור יציאה חלקית מהארון הטראומה שלי-

בגיל 12 עד 15/16/17 (אני באמת כבר לא זוכרת מתי בדיוק הכל התחיל ומתי הכל נגמר), בעודי ילדה בת קיבוץ, חוויתי טראומה נוראית!

כמה נוראית?

זה כלל כמה וכמה נפשות ׳טובות׳ (שרק אחד זכה להכנס לכלא) ונמשך במשך כמה שנים תחת איומים והתעללות נוראית בכל שנותיי בבית ספר התיכון.

ההורים שלי בזמנו גרו באותו הבית איתי, ולא ידעו דבר ועניין.

כי כזאת טובה הייתי בשמירה על סוד נוראי שהולך לשנות את כל חיי והולך להשפיע על חייהם של עוד רבים בעתיד.

המערכת ידעה חלק מהדברים.

וגם בקיבוצים יש מסורות, קוראים להם – בואו נטאטא את זה מתחת לשטיח!

עם השנים גדלתי להיות נערה רעשנית ומעצבנת.

נערה שדורשת תשומת לב בדרכים שונות.

נערה שחייבת להרים את הקול שלה בשביל שישמעו אותה כי הרי לא שמעו אותה עד כה.

היחסים שלי עם המשפחה שלי נהיו יותר ויותר קשים.

התקשורת שלי הייתה מזעזעת כלפי חוץ לרמה שעד לפני כמה שנים לא ידעתי להעביר מסר מדוייק ונכון לי כי רציתי להגיד בשביל שישמעו אותי.

אחרי שעשיתי את המהלך הדרוש והוצאתי את הביצים שלי שהחבאתי עמוק עמוק בארון, אחד הנפשות המרכזיות בסיפור נכנס לכלא.

הוריי!

פה זה נגמר! 

אז זהו שלא!

ביום חמישי האחרון השתתפתי בסדנא של האירגון וכאשר אלון ביקש לעבוד, הרמתי יד ויצאתי מהארון לראשונה מול אולם מלא במאמנים.

זה היה היום הכי מטלטל בחיים שלי מזה הרבה זמן-

עמדתי שם עם דופק שטס למעלה.

הידיים מזיעות.

הבירכיים רועדות.

אני בתחושת עילפון.

אני לא עומדת על הרגליים.

הקול רועד.

ואני עומדת מולו, הפוקוס שלי בעבודה, ביציאה מהארון, בשביל להבין, בשביל לפתוח את הפצע, בשביל לתת לו לנשום, בשביל לתת לו ולי לגיטימציה. 

בתהליך העבודה ביום חמישי, הבנתי ששנים חייתי בפחד עצום.

הבנתי ששנים לא התמודדתי ולא טיפלתי.

הבנתי ששנים חייתי בצל של עצמי והיה לי צורך באישור של הסביבה שלי על כל מה שאני עושה.

החושך היה בחיי הרבה שנים עד שההכחשה תפסה מיקום מרכזי והסיפור ניקבר בתת מודה שלי ועלה בצורת התקפי חרדה מטריגרים שהיו ברקע בשנותיי הבוגרים.

גם כשישבתי מול הפסיכיאטרית וסיפרתי לה חלקיקי סיפור והיא איבחנה אותי עם ptsd – עדיין לא נפל לי האסימון.

וביום חמישי האחרון – הוא נפל!

פתאום נפל לי האסימון שעצם כך שהדחקתי את הטראומה שלי ברמה כה עמוקה – זה פשוט פגע בבריאות הנפשית והפיזית שלי.

את הסופש ביליתי מול מחקרים שמביאים עוד ועוד הוכחה כמה טראומת עבר יכולה לעורר מחלות כרוניות.

ופה אני רוצה להתעקב על כמה נקודות חשובות:

  1. חייבים להפסיק את השתיקה על הקשר בין טראומה למחלה כרונית.
  2. למרבית האנשים יש טראומות.
  3. טראומה היא אינדיבדואלית כמקרה, בין אם זה נראה סיפור גדול או קטן.
  4. טראומה מתפרשת בצורות והתנהגויות במנעד רחב (מגננה, אלימות, כעס, אגו, רעש, שתיקה ועוד ועוד……)
  5. אני לא אומרת שלכל לוחמת פה יש טראומה.

עכשיו אתן בטח שואלות איך זה קשור לניהול הכאב?

וזאת שאלה מעולה!

סרטון מעולה על הקשר בין טראומה לכאב כרוני

חלק מתהליך ניהול הכאב שאני הולכת ללמד אתכן, זה המבט פנימה, התבוננות עמוקה בשביל להבין שיש השפעות רחבות למחלה שלנו ולגודל הכאב.

כשאני חווה טראומה והיא צפה בעתיד, הגוף מנסה להתמודד עם העומס הנפשי.

נגעתי בפצע, הסרתי את הפלסטר, התחלתי לחטט ולהוציא את המוגלה –

זה הצעד הראשון לריפוי פצע הטראומה שלי (לא משנה כמה הוא עמוק) בכדי לנהל את הכאב שלי ואת המחלה שלי בצורה הטובה ביותר.

ברגע שאני החלטתי לצאת מהארון (וכרגע זה בקטנה בשבילי, אבל יותר ממה שהייתי מסוגלת פעם), התחיל מסע ריפוי הטראומה שלי.

אז הטראומה לא חייבת להיות גדולה.

וכמו שכתבתי, היא גם לא חייבת להיות ארוכת שנים. מספיק פה אירוע חד פעמי.

עם זאת, היא תמיד תהיה משמעותית לאותו האדם שחווה אותה.

התבוננות פנימה, הצפה, הסרת הפלסטר והוצאת המוגלה יכולה להיות תהליך ריפוי של הטראומה של כל אחת ואחת.

ויותר מזה – היא חשוב עד קריטית בשביל לצלוח לנהל את הכאבים שלי ושלך!

מאמר לדוגמא:

https://www.healthline.com/health/chronic-illness/childhood-trauma-connected-chronic-illness#What-the-research-says


אם את מזדהה עם המקום שלי, מוזמנת לשתף את הכתבה הזאת.

כי באמת חשוב לי לתת אומץ לנשים שנמצאות במקום שלי בכל אחד משלבי מסע הטראומה שלי.

מה זה ניהול כאב? הכתבה>

מזמינה אותך להכנס לקהילה שלי ששם יש שיח רחב ושווה על ניהול כאב.

אהבת את הכתבה? מוזמנת לשתף הלאה

שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email
שיתוף ב telegram
שיתוף ב linkedin

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

This site is protected by reCAPTCHA and the Google Privacy Policy and Terms of Service apply.

קצת על המחברת

אני בת 38, נשואה ליונתן ואמא לליה. מתמודדת עם אנדומטריוזיס כבר מעל 18 שנים. מאמנת ומלווה נשים, ובני משפחה של מטופלות עם מצבים בריאותיים \ כאבים כרוניים.

שירותי קליניקה:

גלילה למעלה דילוג לתוכן